יש ריח שקשה לטעות בו – חד, נקי, כמעט מיסטי.

זהו ריחה של המרווה (Salvia officinalis), אחת מגיבורות המרפא המוכרות והאהובות ביותר של התרבות הים תיכונית, ועליה הירקרקים נראים כאילו נולדו כדי לנחם.

באדמת הנגב הצחיחה של ואדי עתיר היא נטועה בעקשנות שקטה – צמח שמוצאו בחופי הים התיכון, אך למד לשגשג גם בלב המדבר.

המרווה ידועה בתכונותיה האנטי-בקטריאליות, המחטאות והאנטי-דלקתיות. חליטה חמה של מרווה היא תרופה נפוצה לכאבי גרון, לפצעים בפה ולחניכיים דלקתיות. אך לא רק לגרון – היא גם מרגיעה את מערכת העצבים, מסייעת בהתכווצויות שרירים ובדלקות עור, תומכת באיזון רמות הסוכר והשומנים בדם ומעודדת עיכול תקין.

כצמח מר, המרווה מגרה את מערכת העיכול, מקלה על גזים ונפיחות, ומחזקת קיבה עייפה. הבדואים נוהגים לומר שהיא "טובה לראש" – ואכן, היא מעוררת את המוח, מחזקת את העצבים ומשפרת את הזיכרון. על פי המסורת המקומית, המרווה משמשת גם להקלה על כאבי בטן ולחיזוק השיער.

שתייה של חליטת מרווה, לבדה או בשילוב עם חומץ, דבש או סומק, מסייעת בצרידות, שיעול ודלקות גרון. מתוך העלים מופקות גם תמציות המדכאות הזעה – סוד קטן שמוכר היטב לשוכני המדבר.

גם לאחר הקטיף, המרווה שומרת על חייה. העלים הטריים נשמרים במקרר למספר ימים, ואילו היבשים נותרים טובים עד כשנתיים, במיכלים אטומים, מוגנים מאור ולחות.

המידע מתוך אינדקס צמחי המרפא של פרויקט ואדי עתיר, שנכתב על ידי עלי אלהוואשלה, מומחה לצמחי מרפא מדבריים בעל ידע עצום שעובר מדור לדור כבר מאות שנים.